כל הורה רוצה שלילד שלו תהיה מוטיבציה.
כל הורה רוצה שהילד שלו ירצה להתאמץ, לחרוק שיניים, עד שהוא מגיע להישגים שהוא מאחל לעצמו ( או שההורה שלו חלם וקיווה)
לפעמים נדמה שהוויכוח הכי פופולרי בכל בית כמעט הוא על לשבת ללמוד.
כל כך הרבה הורים מרגישים שלילדים שלהם אין מוטיבציה. "הילד עצלן, עושה רק מה שקל לו" מספר י. מתל אביב על המתבגר שלו. "הוא מעדיף לשחק שעות במחשב, אבל לפתוח ספר לקרא? זה לא!"
"המחשב הוא כל העולם שלו וגם החברים שלו כולם שם. איך אני יכול להוציא אותו משם כשמדובר כאן תכלס באירוע חברתי?"
ההרגשה הרווחת אצל מרבית ההורים היא שהם צריכים לכופף ידיים או לאיים כדי שהילד יישב ללמוד. אחרת אין סיכוי.
אבל באמת, הדרך לעורר את המוטיבציה של הילד, לכוון אותו ללמידה מתוך רצון להצליח, בעזרת לימוד כלים מעולם התקשורת המקרבת, היא הרבה יותר פשוטה ממה שנדמה לנו, ההורים.
אף אחד מאיתנו לא למד בבי"ס הורות וגם לא נולד עם ההבנה איך להיות הורה. כשאנחנו לא עוצרים כדי להתמקצע, כל מה שנשאר לנו לעשות כהורים הוא לחקות את מה שאנחנו מכירים מהילדות.
כילדים, שיטת המקל והגזר הייתה פופולרית. המקל היה מקל אמיתי, הורים היכו את הילדים וזה היה לגיטימי. הורים הענישו את הילדים בחומרה וזה היה שכיח.
המחשבה הייתה שהתנהגות לא טובה מכחידים על ידי "צריבה תודעתית של כאב": כלומר, נכאיב לילד על מנת "ליישר אותו".
כשההורים היום לא עוצרים ללמוד הורות, הם בעצם רצים קדימה, בלי להכשיר את עצמם. הם עכשיו בפרקטיקום, בשלב ההתמחות בגידול ילדים.
הבעיה הגדולה היא שלא היה שלב שבו ישבו ללמוד לפני הפרקטיקום.
ולכן, כשהם מגיעים אל "השוקת השבורה" כל מה שהם יודעים לעשות הוא "לחזור לארכיון": לחקות את איך שההורים שלהם נהגו עימם כשהם רצו לשנות את ההתנהגות של הילדים.
הבעיה היא שהעולם השתנה. הוא התקדם. אנחנו, ההורים, צריכים להתקדם איתו. כשאנחנו מנסים "ליישר" את ילדינו, על מנת שיישבו ללמוד, אנחנו מקבלים שתי תוצאות לא רצויות:
תוצאה אחת היא ילדים שמחזירים מלחמה. שנמצאים איתנו במערכת יחסים של כיפופי ידיים. אבל מוטיבציה ללמוד ולהצליח אין שם.
תוצאה אחרת, שגם היא לא "הילד שלו פיללנו" היא ילד "רמוס" שלא מאמין בעצמו. הוא יושב איתנו ללמוד מתוך ריצוי.
אבל "אין שם אף אחד בבית". הוא לא יודע, הוא לא מבין, הוא צריך עזרה. נראה שהוא פשוט ויתר.
מה בעצם הסיבה להתנהלות הזו?
ילדים ואנשים בכלל זקוקים להרגיש מורגשים ומשמעותיים. הצורך הבסיסי של כל אדם הוא להרגיש אהוב ללא תנאי, נחוץ ויכול.
כשהורה מחליט לקחת את המושכות לידיו בכוח, ולהשליט פה סדר על ידי "מרות" הילד מתנגד מכיוון שכש "מחליטים עליך" המשמעות של זה היא שמישהו אחר הוא "נחוץ ויכול". והמישהו הזה זה לא אני.
הטבע שלנו הוא כזה שמשמעת עיוורת וציות למישהו מעורר בנו את הרצון להילחם על הצורך שלנו להיות מורגשים ומשמעותיים.
אבל אם הילד הוא קצת יותר עדין ורך לבב, הוא מחליט לוותר על מלחמה. הוא מבין שיש פה דרך אחת מוכתבת מלמעלה, שאם לא ילך בה יחטוף. הוא נמצא בקושי עצום, בלחץ וחרדה גדולים שמשתקים אותו.
הוא כבר לא יודע מי הוא ולא יכול להוציא מעצמו את היכולות הטמונות בו. הוא מוריד את הראש בייאוש, אבל הלחץ והחרדה מכריעים אותו. אלה לא תנאי למידה בהם הוא יכול לפרוח.
ילדים ואנשים בכלל נולדו עם מוטיבציה פנימית "בילד אין". כשאנחנו מנסים לכופף ידיים אנחנו עוסקים ב"מוטיבציה חיצונית". והרי אנחנו מבינים שזה עובד רק כאשר יש שוטר בסביבה.
הרי כולנו נוסעים כחוק רק כשאנחנו יודעים שמכמונת המהירות באזור.
גם אם נבטיח פרסים, זה לא יביא לתוצאה הרצויה. הילד ילמד רק עבור פרס, וברגע שזה לא יינתן לו, מבחינתו אין סיבה ללמוד.
ילדים שיש להם מוטיבציה פנימית, יילמדו מתוך רצון להצליח. לפעמים זה ייקרה בתוספת עניין וסקרנות. אבל גם אם לא יתעניינו, בחומר, המוטיבציה שלהם להצטיין תוביל אותם לשקוד על ספריהם.
ילדים כאלה יבקשו עזרה ממורה או הורה כשהם יהיו זקוקים לה, מתוך מטרה לצלוח אתגרים. תלמידים כאלה לא יחששו לשאול שאלות, וגם לא להתמודד עם אתגרי לימוד. הם רוצים להצליח,
וגם מבינים שלהתאמץ ולנסות אילו פעולות מוערכות לא משנה מה התוצאות.
אז איך נוביל את הילדים שלנו לשם?
כולנו רוצים ילדים מצטיינים וחרוצים, אבל ישנם הורים שמרגישים שהדגשת הציונים והדירבון הבלתי פוסק של הילד לשבת ללמוד הם אלה שיביאו אותו להצליח להתמודד בעולם הישגי כמו שלנו.
ההיפך הוא הנכון!
על מנת שילדים יצאו אל העולם עם מיומנויות מתאימות, הם צריכים להכיר את יכולותיהם בלי קשר לציונים. כדי שילדים ישבו ללמוד הם צריכים ללמוד לנהל את הלימודים בעצמם בלי הורה שמנדנד ומנהל את הזמן שלהם.
אז הנה כמה כללים של "עשה ואל תעשה" שיעזרו לכם להבין האם אתם עובדים בכיוון הנכון:
- רצוי לא לתת פרסים על ציונים טובים – כאשר הילד רגיל לקבל פרס על תוצאה, המוטיבציה הפנימית נעלמת. המוטיבציה שלו היא להשגת הפרס ואם אין פרס אין מוטיבציה. אנחנו רוצים שהוא ירצה מעצמו להצליח.
- חשוב להסתכל על מה הוא "כן עשה"- אם הוא ישב ופתח ספרים, אם הוא חקר ושאל. כל התקדמות קטנה היא צעד אל השינוי. גם מי שמשתתף בטריאטלונים התחיל בריצות קצרות . כשהילד ירגיש שרואים את מאמציו הוא ירצה להתאמץ יותר
- עונשים על חוסר מוטיבציה יובילו למלחמה- עונש מייתר אנטגוניזם אצל הנענש, ומביא אותו למצב שהוא עסוק באחת משתי אופציות: לחמוק מעונש או להילחם חזרה. אף אחת מהאופציות האלה איננה רצון ללמוד ולהשקיע.
- חשוב ללמד ולהדריך מה מצפים מהילד לעשות- יכול להיות שהילד לא יודע איך ללמוד ולכן מראש מוותר. אם נשב איתו באווירה נעימה ונתכנן יחד איך כדאי להתמודד עם המטלות שקיבל, הוא ירגיש שיש לו ממי ללמוד ולקחת דוגמה.
- בלי השוואות- השוואות לא מקדמות ולא מייצרות מוטיבציה לשינוי. השוואות גורמות לילד להבין מה הוא לא יודע ומה הוא לא יכול לעשות. הבנה כזו מובילה לחוסר אמונה בעצמו או הפוך לאנטגוניזם וקנאה. בסופו של יום, אם הושווה לאחיו, השוואה כזו גם תחבל ביחסים בין האחים.
- להדגים אוירה לימודית- אם אנחנו אנשים למדנים, שיושבים חוקרים וקוראים- הילד יבין שככה אנשים בעולם מתמודדים עם אתגרים. נבדוק איפה אנחנו יכולים ממש לשבת באמצע הבית עם ספר.
- לעודד כל מקום שבחר כן להתאמץ או ללמוד- זה לא חייב להיות קשור ללימודים בבי"ס. גם אם בחר לשבת וללמוד משחק מחשב חדש, או איך עוברים שלב במשחק הפופולרי- זה אומר שהוא יודע להתאמץ ויכול להיות חרוץ ספרו לו על כך.
הסיבות לחוסר המוטיבציה אצל ילדים הן מגוונות ושונות, ולעיתים זהו פאזל מורכב שרק כשאנחנו מרכיבים את כולו אנחנו רואים את התמונה המלאה.
כדי לעשות שינוי שורשי צריך לבחון לעומק את הקשיים של הילד, ואיך לייצר איתו תקשורת נכונה שתוביל אותו להסיר את המגננות ולהשתמש במוטיבציה והסקרנות הטבעית שנולד איתה.
חוסר מוטיבציה לאורך זמן עלול להתפתח לקשיים רגשיים, להערכה עצמית נמוכה ולחוסר יכולת להתמודד עם אתגרים.
אם הילד שלכם נמצא במקום כזה כדאי ורצוי לפנות במיידי להדרכת הורים.
