Cute little girl shouting towards a copy space

התפרצויות זעם (טנטרום) אצל ילדים

סיפורנו מתחיל לפני הרבה הרבה שנים. לחלקנו זה קרה עוד כשהיינו ילדים. לחלקנו זה הבשיל מאוחר יותר. בסופו של יום זה נראה פחות או יותר אותו חלום: חתונה וילדים בתוך בית עם גינה ואולי אפילו כלב.

לימים אנחנו פוגשים מציאות: ילדים בית משכנתא כמה כיווני אויר ולנו פחות יש אויר. ולא בטוח שזה שאין לנו או יש לנו כלב זו הבעיה. ותוך כדי החיים ישנן כל מיני סיטואציות לא פשוטות בהן אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים אל הקצה. “יוצא מאיתנו השד”. וכשהוא יוצא מאיתנו מספיק פעמים- הילדים שלנו מבינים שככה אנשים מתנהלים כשהם כועסים. ואז הם מתחילים לחקות את זה.

הסיטואציות המאתגרות הללו קשורות בתחילה בצורך מהותי בסיסי של ילדינו שפוגש אותנו לגמרי לא מוכנים כבר בגיל שנתיים: הצורך להיפרד. למצוא את ה”אני”, למצוא את הרצונות שלי הנבדלים לגמרי מכל האחרים.

אנחנו שומעים מושגים כמו “גיל שנתיים הנורא” ואומרים לעצמנו: “טוב ככה זה. זה שלב שצריך לעבור”. האמנם?
ההורה שהיה רגיל להניח את התינוק בעגלה, שהיה רגיל לקחת אותו איתו בלי שום מחאות, פוגש פתאום ילד שגילה שיש לו רצונות משלו- ונשאר ללא מילים.

אנחנו שכל כך מייחלים לילדינו שיגדלו ויפרחו, במקום לפתוח את השמפניה, ולהגיד לעצמנו: “פלא הבריאה! הנה גדלנו בשנה” אנחנו אומרים: “לא יקום ולא יהיה! אצלי לא יהיה טרור בבית והילד לא יחליט פה מה עושים. אני מחליט בבית הזה, בבית שלי!”
פלא הבריאה מסדר לנו היצורים החיים את הלמידה של מתי אנחנו יכולים ומסוגלים. זה בעצם תהליך טבעי שהוא התרגשות בפני עצמה. אבל כשאנחנו ההורים פוגשים את זה בדמות של טנטרום רבתי- אנחנו לא אוהבים את התחושות.

התפרצויות זעם קורות מתוך כמה סיבות: כשלא מצליח לי ולא מאפשרים לי לפעול על פי רצונותי.

טנטרומים קורים יותר כשהמודלינג בבית הוא כוחני ועקשן.

ההורה פוגש את רצונות הילד וחווה אותם כ”חוסר סמכות” שלו כאשר הוא מקשיב או עובד איתם. החוויה הזו מביאה אותו לתחושת פגיעה בערך העצמי.

כשאנחנו מרגישים ככה- אנחנו תוקפים. אנחנו משתוללים לפעמים כמו חיה פצועה.

מצב כזה שבוא ההורה “איבד את זה” או “הגיע לקצה”- הוא מצב שמסלים את הטנטרום של הילד. הילד שרוצה לבדוק את יכולותיו ומסוגלותו- מרגיש “רעב”. ההתנגדות של ההורה גורמת לסוג של “הרעבה” אצל הילד שרוצה לעשות בעצמו.
וכשזה הופך להיות האוטומט, האויר שנושמים בבית, זה מעגל שמזין את עצמו, טנטרום אחרי טנטרום. המצב הופך לקבוע וממשיך גם אחרי גיל שנתיים.

ואם אנחנו לא עוצרים ועושים התבוננות, מנסים להבין מה קורה לנו ואיך יוצאים מהסחרחרה, אז מתחילים הטלפונים מהגן, מהחוג, ואח”כ גם מבי”ס.

המצב העגום יכול להגיע במלוא העוצמה גם בגיל ההתבגרות. אותה גברת בשינוי אדרת.
ההתפרצויות וההתנהלות סביבם תלויה רבות בסגנון החיים של ההורה. לפעמים הסיטואציות פוגשות הורה רך יותר. הורה שמשתלטת עליו הבהלה. תחושה כזו שלנו ההורים, שפוגשת את המצב הזה של התקף הזעם לוקחת אותנו לשיאים חדשים: אנחנו כל כך רוצים שהכל ישתפר, יירגע, עד שאנו מוצאים את עצמנו: מפצירים מבטיחים מתחננים מסבירים, והילד, שבסה”כ צריך שם הכלה, ואולי להבין מה “כן” – קצת גבולות עם אסרטיביות אדיבה- מחריף את הטנטרום.

הוא לא זקוק למשענת קנה רצוץ. הוא גם לא מעוניין לקבל כל מה שהוא רוצה. ובטח שלא לחוות הורה חלש, שבור לנוכח היעדר הסמכות ההורית. הוא לא רוצה לחזות בשבר של ההורה שלו. הוא צריך אותו חזק ועיקבי. לדעת שיש לו על מי לסמוך ואיפה להישען.
אז מה רצוי ומה כדאי כשאנחנו מרגישים שקלו כל הקיצין, הגענו לקצה שלנו ואנחנו מתחילים להיסחף במערבולת האינסופית הזו של כעסים שמולידים טנטרום בעוצמה הולכת וגוברת?
1) תסכולים הם חלק מההכנה לחיים- קודם כל אנחנו מאמנים של הילדים לחיים.

זה תפקידנו ההורי בגדול בעולם הזה. אז מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? אנחנו יכולים לזכור שבחיים יש לנו תסכולים, ואפילו קשיים. אנחנו רוצים שהילדים יהיו בעלי מיומנות לחיים. אז כאשר הם מתוסכלים זה בעצם מתנה גדולה. אנחנו נהיה שם לפגוש איתם ביחד את התסכול הזה. המסר יהיה שזה באמת קשה. אבל אנחנו שם עם הילדים, נותנים להם גב בהתמודדות עם התסכול. אנחנו איתם באש ובמים. מאמינים בהם שהם יכולים להתמודד. לא נשברים, לא נבהלים ולא מתערבבים. מעבירים מסר ברור שהמשבר הוא לא פשוט אבל הוא פתיר. ומי שביכולתו לפתור את המשבר זה הילד בכבודו ובעצמו
2) במקום לדבר על “מה לא” בואו נדבר ב “מה כן”- כשהילד נכנס לטנטרום אפשר לומר פעם אחת מה הכלל שקבענו. ואז להיעלם. ככה לא התעלמנו מהילד אבל כן מההתנהגות. לא נתנו להתנהגות “במה”. וכשהילד “נזכר” בכלל, במה נדרש, הוא יבחר אם נהיה עיקביים ולא ניתן במה לטנטרום- בסופו של יום להירגע ואולי אפילו בסוף לפעול לפי הכלל. חשוב שנהיה שם לעודד על כל התקדמות קטנה. להאיר לו את הדרך למקום הנכון. ועוד יותר משמעותי שבאמת יהיו לנו כמה כללים כאלה עליהם נוכל להישען.
3)  כל קשת הרגשות היא לגיטימית- בתור המאמנים שלו לחיים אנחנו רוצים לאפשר לילדים לחוות כל רגש, להתגבר על רגשות קשים בכוחות עצמם, להכיר את השמות של הרגשות ולא לטאטא אותם מתחת לכיסא. חשוב לתאר להם במילים מה הם מרגישים, וכאשר הם מצליחים להתגבר לספר את היכולת שלהם: איזה כיף לשבת לידך ככה כשאתה רגוע- אחרי שכל כך כעסת קודם. איזה יכולת יש לך להרגע.
חשוב שנזכור לסיכום, שאנחנו לא חייבים למלא אחר רצונות (גם אף אחד לא ממלא את כל רצונותינו). תפקידנו להבין את הצורך ולוודא שהוא מתמלא.

הצורך הוא להיות מורגש ומשמעותי. להרגיש מסוגלות. ואם אנחנו לא מאפשרים לילד את המקום הזה (ויש כלים רבים שיכולים לעזור כאן)- אנחנו מארגנים לנו את הטנטרום הבא.

Share on facebook
Share on twitter
Share on pinterest
Share on linkedin

חיפוש

בואו נשמור על קשר! לקבלת עידכונים ועצות- מוזמנים להירשם:

© 2020 כל הזכויות שמורות למור שמיר הדרכת הורים